הגשות סוף סמסטר- איך הפעם לא נסיים עם הלשון בחוץ?

שלום חברים,

אני רוצה לדבר על תקופה משמעותית לחלק גדול מאיתנו: 

הגשות סוף סמסטר!

הסימספטומים לתקופה הם:

לחץ גבוה, חוסר שינה, ציפורניים אכולות או שבורות,  אברי גוף שונים הצבועים בצבעי גואש למינהם וכאבי גב מישיבה ממושכת מהרגיל מול המחשב.

בנוסף: קרובי משפחה מתלוננים יותר מהרגיל על חוסר תשומת הלב, הארוחות הלא מושקעות ו”למה את/ה תופס/ת לי את המחשב כל היום!?!”.

בתקופה זו אז מוצאים את עצמנו אומרים בקול רם משפטים כגון:

“למה עשיתי את זה לעצמי?”   

“לא הייתי צריכ/ה להתחיל בכלל את הלימודים האלו”

“איך אני תמיד מגיע/ה לסוף הסמסטר כששום דבר לא מוכן ואני כולי בלחץ?”

“יש לי כבר מספיק תארים/תעודות/אישורים חברתיים על כך שאני מוצלח/ת ואני לא צריכ/ה את התעודה הזו”   ועוד ועוד..

אם אתם מוצאים את עצמכם מזדהים עם הטקסט למעלה, החדשות הטובות הן שאתם לא לבד!

אני שומעת את המשפטים האלו וחווה את המצבים האלו מאנשים רבים במשך כ-17 שנים (וגם אגב, מעצמי)

והקטע המשעשע הוא שאני שומעת את אותם המשפטים מאותם האנשים סמסטר לאחר סמסטר….

לא כי הם אוהבים להיות במצב הזה אלא כי הם פשוט לא יודעים מה לעשות כדי לשנות אותו.

אז איך יוצאים מהבלגן של ההגשות?

במאמר זה אביא מספר אמונות מגבילות העוצרות אותנו מלהתקדם בצורה אמיתית בפרויקט וכן מספר טיפים חשובים לדרך עבודה נכונה שתשמור עליכם במצב שפיות סביר (בתקווה) להגשות הבאות.

עקב אורך המאמר, אחלק אותו לשני חלקים,

החלק הראשון יעסוק באמונות המגבילות והחלק השני בטיפים מעשיים לייעול ושיפור העבודה בתוכנות השונות ובתהליך ההגשה.

 הגדרה:

אמונה מגבילה: מחסום מחשבתי שאין לו בסיס במציאות והיא מונעת מאיתנו להגשים את הרצונות האמיתיים שלנו.

אמונות מגבילות : האמונות יכתבו בלשון נקבה אך מתאימות לשני המינים.

1.אני לא מרוצה מהתכנון /מהעיצוב ואני אשנה את מה שאני יכולה אפילו עד הרגע האחרון כי זה הכי חשוב.

 מדוע זה מגביל?

חלק גדול מהסטודנטיות אינן מרוצות מהעיצוב הסופי ברגע ההגשה ובהינתן האפשרות, היו משנות עוד כמה דברים פה ושם אם היה להם עוד יום, עוד שבוע, עוד שנה…

הסיבה לכך היא שסמסטר אורך בממוצע כ-3 חודשים ובזמן הזה לא תמיד אנחנו מצליחות להבשיל עם

הפרויקט כמו שצריך ולהפוך אותו ליצירת המופת שהוא היה יכול להיות אם היה לנו עוד זמן.

וכמובן, יש כאלו שביקורת עצמי גבוהה היא חלק בלתי נפרד מחייהן והם אינן מרוצות מאף פרויקט.

החדשות הטובות:

המרצים לא באמת מצפים ממכן להגיע למצב שכל פינה קטנה בבית מתוקתקת עד הידית האחרונה. הם רוצים לראות שאתן מסוגלות להתמודד עם הפרויקט:

 הם רוצים לראות שיש לכן את המסוגלות לסיים את הפרויקט בצורה איכותית וטובה. גם אם לא סיימתן אותו הם יבינו שאם היה לכן יותר זמן, הכל היה גמור בצורה מושלמת.

מסקנה:

כשבועיים לפני ההגשה עיצרו את כל השרטוטים.

כן. כן. לעצור!

גם אם אתם לא מרוצות מהתוצאה הסופית עשו לכן “סטופ” והתחילו לעבוד על השרטוטים הטכנים ועל הפרזנטציה.

עדיף פרויקט שאתן לא הכי מרוצות ממנו אבל שהוא מוגש עד הסוף בצורה איכותית וטובה מאשר פרויקט שאולי (ורק אולי) כן תהיו מרוצות ממנו אבל לא תהיה לכן הגשה ראויה להציג אותו.

נשמע הגיוני?

2. אני לא אספיק לשרטט את הכל, ישנן שרטוטים שאני בכלל לא יודעת איך להתחיל ואני בחיים לא אוכל להגיש. אני משותקת.

בסעיף הזה נכנסים כל מיני תירוצים של –

“אבל לא לימדו אותנו”

“אבל לימדו אותנו רק שעתיים ואיך הם מצפים שנדע איך לעשות זאת” וכדומה.

אני קוראת לזה תירוצים לא כי זה לא נכון אלא כי זה לא רלוונטי.

בתור אחת שפגשה תלמידים מרוב המוסדות בארץ, אני יכולה להגיד לכם שאצל כולם זה ככה. אף אחד לא

באמת לומד לעומק ברמה שמבקשים ממנו להגיש.

יש כאלו שבכלל לא טורחים ללמד תוכנת פרזנטציה (כמו פוטושופ) אך עדין דורשים פרויקט מדוגם.

כרגע, אין טעם להתלונן ולהתבאס אלא לחשוב מה באמת אנחנו יכולים לעשות במצב הזה.

 

פיתרון:

א.לא להגיש 100% מהדרישות.

הגישו 80%-90% מהדרישות ווותרו לעצמכם על המקומות הבעייתים ביותר שגורמים לכם עוגמת נפש.

בהגשה הסופית כנראה תגלו שעוד אנשים עשו כמותכם:

כנראה שלא כולם הגישו את ארבעת החתכים ולא כולם הגישו פריסות מלאות של כל החללים הרטובים…

איך יודעים מה לבחור?

זהו סוג של הימור, ואני מדגישה כי הטיפ הזה טוב רק לאלו שאחרת לא היו מגישות בכלל או מגישות את כל השרטוטים בצורה רעה מאוד.

במקרה הזה עדיף להגיש פחות אבל בצורה איכותית.

נסו להיזכר מה המרצה הדגיש שחשוב לו במהלך הסמסטר ועל אילו דברים הוא לא מוכן שתוותרו.

בנוסף, עבדו בחוכמה: השקיעו את הזמן והאנרגיה בשרטוטים שעוזרים להעצים את רוח הפרויקט ולהבין כיצד הפרויקט נראה באמת.

 

אם יש לכן מבנה שיש לו 4 חזיתות:

2 ריקות לחלוטין ו-2 מעוצבות, עדיף לכן להשקיע באלו המעוצבות, אחרת המרצה לא יתרשם ולא יבין מה בעצם עשיתן כל הסמסטר.

 

ב. להעזר בשרטט מקצועי:

עלות שרטט/ת בימינו הינה 50-150 לשעה פלוס מינוס,

שרטט טוב יפתור לכם בעיות תכנוניות או יצביע על כשלים.

 

תוכלו למצוא שרטטים בקבוצת הפייסבוק שלנו ענבלת קהילת עיצוב

או בקבוצת הטלגרם שלנו – אוטוקאד טריקים ושטיקים

תוכלו לקבל הצעת מחיר גלובלית או עבודה לפי שעות ( כל אחד עובד בצורה שונה).

הסעיף הזה מוביל אותי לאמונה המגבילה השלישית שלנו:

3.זה אינו מוסרי להעזר באיש מקצוע להגשות.

מדוע אנו חושבות כך?

הסיבה הנפוצה היא כי להעזר באיש מקצוע כדי לעשות דברים שאנחנו אמורים לעשות לבד זה כמו להעתיק,

וזה לא הוגן כלפי אלו שידן אינן משגת להשתמש באיש מקצוע, המרצה ידע שלא אני עשיתי את הפרויקט וכו’…

אני רוצה להציע לכן דרך אחרת להסתכל על הדברים:

נגיד שאתן מתכננות מטבח ללקוח. מה תעשו?

תתכננו את המטבח (לעיתים תעזרו במודד מקצועי כדי לקבל את המידות הנכונות ביותר) ולאחר אישור

הלקוח תפנו לחברת מטבחים מקצועית או לנגר מקצועי כדי שיעשו את העבודה המקצועית ביותר.

מה לא תעשו?

לא תבנו את המטבח בעצמכם, נכון? כי העבודה שלכן מסתכמת בתכנון, עיצוב ופיקוח (בחלק מהמקרים).

אין זו דרישה לדעת לנגר, לדעת להתקין מנורות, אינסטלציה, קירות גבס ועוד. בשביל זה יש אנשים אחרים שלמדו את המקצוע עד בוריו והתנסו בו כבר שנים.

 

מהי המסקנה:

בתור מעצבות לעתיד, יש להפריד בין עבודת התכנון והעיצוב לבין עבודת הכפיים. כנ”ל גם בלימודים. 

בלימודים, חלקכן ידעו את התוכנות בצורה נפלאה,

אולי יגיעו עם רקע קודם, אולי יהיה להן יותר זמן להשקיע, אולי יותר מוטיבציה ואולי יש להן פשוט יותר “חיבור” למחשב.

זהו יתרון עצום ואני תמיד בעד שנדע איך לעשות דברים בעצמנו.

יחד עם זאת, במידה וזה לא המצב ויש קושי של התמודדות עם תוכנה, או מספר תוכנות, צריך לזכור כי אם זה היה פרויקט אמיתי, חברת המטבחים היתה עוזרת לכן לשרטט את המטבח והנגר היה משלים פרטים חסרים, המסגר היה יודע איך לחבר את החלון לקיר והשרטוטים הטכנים היו נשמרים לבעלי המקצוע שבאמת מבינים בזה.

זה לא הופך אתכן למעצבות פחות טובות!

 זה רק מאפשר לכן להגיש את הפרויקט כמו שצריך מבלי להיות משותקות, לחיות בלחץ ולא לישון בגלל הפחד שלא נספיק להגיש בזמן.

בנוסף, לכל אלו שמפריע להן הסעיף של ” המרצה ידע שלא אני עשיתי”,

אשיב ב-מעולם לא שמעתי על מרצה שאכפת לו איך הגעתם למצב המעוצב של ההגשה, להפך:

פרויקטים יפים ואיכותיים מקרינים על איכות המרצה.

 

4. “אני מרגישה אשמה שאני משקיעה בלימודים ולא בחיי המשפחה שלי”

בני המשפחה שלך רגילים ליחס מסוים, להתנהלות מסויימת ולתשומת לב אליהם. פתאום בתקופת ההגשות מאוד קשה לתת את זה.

אנחנו מרגישות כי אנחנו אלו שצריכות את החיזוקים ואת תשומת הלב ואין לנו זמן להשקיע באמת כמו שהיינו רגילות.

האשמה הזו, אופפת אותנו וגורמת לנו פתאום לוותר על סופ”ש יקר שהיה יכול להיות מוקדש לשרטוטים

ולצאת לנופש בצפון כי הבטחנו לפני חודשיים…

או לארגן במשך יומיים את מסיבת ההפתעה של הנכד של השכנה… או לראות סרט עם החבר במקום לעבוד על המודל אפילו שהסרט לקח לנו ערב שלם שהיינו יכולות להספיק בו הרבה.

מסקנה:

תיאום ציפיות נכון יכול לחסוך כאן הרבה עוגמת נפש:

זה בסדר לתאם עם בני המשפחה והחברים שבתקופה הקרובה נהייה פחות נגישים.

זה באמת בסדר.

הסבירו להם שישנם מספר שבועות (לעיתים חודשים) שבהם הם יזמינו יותר אוכל מבחוץ,

הבייביסיטר תגיע יותר, סבתא תגיע בתדירות גבוהה יותר והחבר או הבעל יצטרכו לעשות כלים, לזרוק את

הזבל ולהבין שכרגע אני בתקופה שיש להתחשב בי.

מה יוצא להם מזה?

הסבירו את התועלות: ברגע שיהיה לכן יותר זמן לעבוד על הפרויקט-> הפרויקט יצא יותר טוב-> תקבלו ציון יותר טוב -> תרגישו יותר טוב לגבי עצמכן-> כל בני הבית ירוויחו מזה.

 

בואו ניקח את זה צעד אחד הלאה:

פרויקט טוב יותר מוביל לתיק עבודות מרשים יותר-> שמוביל לאפשרויות העסקה נוספות -> שמובילות לעצמאות כלכלית -> כלומר, אני אעסוק סוף סוף במקצוע שאני אוהבת, נהנית ממנו ואפילו ארוויח מזה כסף! ->עכשיו נוכל לצאת לחופשת הסקי שרצינו/ לקנות מחשב נוסף לבית / אוכל לעבוד מהבית יותר ועוד ועוד…

עד לפה שלב האמונות המגבילות.

במאמר הבא אעסוק בטיפים אמיתיים ובדוקים לחיסכון בזמן,

עוגמת נפש ובכי רב.

ובינתיים אם המאמר הזה נגע בנקודות הרגישות והחשובות, אשמח מאוד שתשתפו אותו לקולגות, ותעלו את השאלות האלו בקהילה שלנו- כך כולם יוכלו להיתרם מהתשובות.

לקהילה- ענבלת קהילת עיצוב, הקבוצה המקצועית

לחצו כאן למעבר למאמר הבא